הוויקנד שעבר סימן עבורי את תחילתו של פרויקט מונומנטלי למדי: אני מוכר את כל אוסף הדיסקים שלי באיביי. כנראה שאשאר עם כמה מאות בודדות של כותרים יקרים ללבי, ועוד כמה שאף אחד לא רוצה, אבל בגדול זה הסיפור. נפטר מהדיסקים. איך קורה דבר כזה? יפה. פרט לזה שהטיטולים לא קונים את עצמם, והעובדה שאובסס חדש שכזה תמיד מגביר לי את כוח הגברא, יש סיבה נוספת, מאוד בסיסית, לפרויקט הזה: נמאס עלי סופית החרא הזה, דיסקים. לא יכול יותר לראות אותם מסתובבים לי בין הרגליים, טובעים באבק.

לדיסקים יש יותר מדי בעיות. עם המוכרות והמיידיות שבהן אין לחברות התקליטים שום דרך להתמודד. הדיסק הוא מדיה פיזית, מה שבהכרח יוצר שלושה חסרונות מהותיים בהשוואה למדיה הדיגיטלית נטולת הפלסטיק, במיוחד בכמויות גדולות: הוא תופס מקום, הגישה אליו איטית (פעמיים: מהחנות למדף ומהמדף לקומפקט), והוא עולה כסף. מקום, זמן וכסף אלה שלושה דברים שכולנו אוהבים לחסוך, אז קל להבין למה התחרות הזאת לא לגמרי הוגנת. כל זה, כאמור, טחון וידוע.

ועדיין, אני חושב שלדיסק היה סיכוי טוב לשרת אותי קצת יותר זמן, לולא הכשל הכי בסיסי שלו: מדובר בחרא של מדיה. הבעיה הגדולה של הדיסק היא חוסר היכולת שלו לייצר תחושת אינטימיות עם המשתמשים. בניגוד למוצרים ותיקים יותר שנמצאים גם הם בסכנת הכחדה מתמדת על ידי הטכנולוגיה - העיתון, הספר, וכמובן תקליט הוויניל - האינטראקציה עם הדיסק חסרה כל מימד של חמימות ורומנטיקה. חווית השימוש בו מנוכרת, ולא מתרוממת אל מעבר לשלוף ודחוף.

אם אני מחפש אשמים, זה קודם כל קופסת הפלסטיק הפסיכית הזאת - אולי הדוגמה הכי שכיחה לאנטי-פאטרן שאני יכול לחשוב עליה בעיצוב תעשייתי. באופן מדהים, אותו Jewel Case שהחזיק את הדיסקים הראשונים בתחילת שנות השמונים, ממשיך לשלוט בשוק הזה גם היום, כמעט שלושים שנה מאוחר יותר. לא ייאמן כמה פגמים יכולים להיות בחתיכת פלסטיק, שכל מה שמבקשים ממנה זה להחזיק חתיכת פלסטיק אחר וקצת נייר. השיניים נופלות, הכנפיים נשברות, המסיביות המוגזמת הזאת. פשוט טירוף.

מבין כל החלופות שצצו לאורך השנים (סקירה תמציתית יש כאן), הדיג'יפאק היה הכי קרוב לערער את ההגמוניה של הג'ול קייס. הוא באמת הפך את הדיסק לייצור הרבה יותר נעים. הפתיחה והשליפה ממנו קלות יותר, הלוק אלגנטי שבעתיים, ולמרות שרובה קרטון, האריזה עצמה עמידה בהרבה. אבל המחיר הגבוה של הדיג'יפאק הכריע את הכף לטובת הפלסטיק המסורתי. שזה אבסורד משוגע, בהתחשב בכך שהיום בטאוור אתה מוצא דיג'יפאקים של ראף טרייד ב-15 שקל החתיכה. חברות התקליטים העדיפו להמר על שיכלולים בקידוד הצליל והעמסה של עוד מוזיקה לתוך מארזי דה-לוקס - דברים שעבורם קל יותר לגבות כסף - מאשר להשקיע בשיפור המעטפת הבסיסית. היום כבר ברור שלאף אחד, פרט לכמה אודיופילים מטים לנפול, לא איכפת מאיכות הסאונד. הרי מלכתחילה למרבית האנשים אין את הציוד האלקטרוני או הפיזיולוגי להבחין בהבדלים הקלושים האלה (שספק אם קיימים בכלל במציאות).

מה שלמדתי על בשרי מהפרויקט הנוכחי, הוא שקל לי הרבה (אבל הרבה) יותר להיפטר מדיסק שמצוי בתוך Jewel case מאשר אחד שארוז בדיג'יפאק. באחוזים אני מעריך את זה במשהו כמו 80%. אני רציני, ומאמין שרוב צרכני המוזיקה ירגישו כמוני כשזמנ(כ)ם יגיע. הדיג'יפאק (כמשל. יש עוד סוגים של אריזות שעושים את זה) עושה מה ששלושים שנה של פלסטיק לא הצליחו לעשות. הוא מקרב ביני לבין הדיסק שבתוכו, וגורם לי לאהוב אותו יותר. אני גם יכול להשבע, וגם זה ברצינות, שאיכות הסאונד של דיסק בדיג'יפאק גבוהה יותר.

מה שכל זה בא ללמד אותנו לענייננו, הוא על החשיבות הגדולה של העיצוב - במובן הרחב שלו - גם במקומות שהם לכאורה המעטפת של המעטפת של המוצר עצמו (ולא לכאורה - חלק אינטגרלי מהמוצר). הנגישות, הידידותיות, האינטראקציות החלקות הם אלה שמרכיבים את הקשר הרגשי. זה הקשר שבסופו של דבר יכריע במעמד הסלקציה הבלתי נמנע, מי נשאר ומי נמכר.